החלטה בתיק רת"ק 46332-03-11

1.         בתאריך 30.3.08, בדרך אילת שבבאר-שבע, אירעה תאונת דרכים בין רכבו של המבקש, שהיה נהוג על ידו, לבין רכבו של המשיב1 (להלן: "המשיב"), אשר היה נהוג על ידו ואשר היה מבוטח על ידי המשיבה 2 (להלן: "המשיבה"). היות והמבקש סבר, כי התאונה אירעה באחריות המשיב (לטענתו, המשיב התפרץ במהירות גבוהה לנתיב נסיעתו ופגע בחלקו הקדמי ימני של רכבו), הוא הגיש לביהמ"ש לתביעות קטנות שבבאר-שבע תביעה כנגדו וכנגד המשיבה, בדרישה לפצותו בגין נזקיו. ביהמ"ש דחה את התביעה, לאחר שאימץ את גרסתו של המשיב, אשר נתמכה בעדותו של עד ראיה אובייקטיבי שראה את התאונה (קבע, כי המבקש היה זה אשר סטה ממסלול נסיעתו, על מנת לאסוף אדם מתחנת אוטובוס סמוכה והתנגש ברכבו של המשיב).

            נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה נשוא החלטתי זו.

2.         עיקר טענתו של המבקש הינה, כי בית המשפט טעה, עת לא דחה את הדיון ולא אפשר לו לזמן עדים מטעמו. הוא הוסיף וטען, כי ההליכים בתיק התמשכו בעיקר לנוכח שהייתו של המשיב בחו"ל; כי כלל לא ראה את העד הניטראלי, כביכול, בזירת התאונה; וכי ביהמ"ש פסק בניגוד להמלצתו של בוחן תנועה, שהמליץ להגיש כתב אישום כנגד המשיב בעקבות התאונה.

3.         מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים ולמנוע מהצרכן את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בצינורות השיפוט המקובלים [רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ, לא פורסם, פסק דינה של כב' השופטת ארבל מיום17/03/09; רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה בע"מ, לא פורסם, מיום 5.7.06; רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177 (להלן: עניין סרבוז); רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב לא פורסם, מיום 20.3.05)].

בעניין סרבוז סוכמה המטרה ונאמר, כי מילות המפתח, בכל הנוגע להליכי הדיון בתביעות קטנות, הן מהירות, עלות נמוכה והיעדר פורמאליות. להשגת יעדים אלה היה המחוקק מוכן לסטות מכללי הדיון הרגילים, אם כי יש להדגיש, כי אופיים של ההליכים הם אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. מוסד התביעות הקטנות לא נוצר מתוך מטרה לפתח שיטת דיון יעילה ומהירה כשהיא לעצמה, כי אם מתוך הרצון לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם לפני ערכאה שיפוטית. אלא שכדי להשיג את המטרה הסופית יש הכרח בצמצום הדרישות הפורמאליות ובפישוט ההליכים המקובלים בערכאות השיפוט הרגילות. 

            "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64).

            היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין.

            הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.

4.         ובענייננו, ביהמ"ש שמע את הצדדים והעדים שהובאו מטעם המשיבים (אביו של המשיב, אשר הגיע דקות ספורות לאחר התרחשות התאונה, ועד ראייה, מר אבו סרחאן עיאד, אשר העיד כי אינו מכיר אף אחד מהצדדים), בחן את עמדותיהם ובסיכומו של הליך מצא שיש לדחות את עמדת המבקש, אשר את מרבית הטענות שהעלה בבקשתו - העלה גם בפני ביהמ"ש קמא. המבקש מבקש להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט באשר לקרות התאונה, וכאמור אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו.

            מעבר לנדרש יצוין, כי ביהמ"ש נימק את ממצאי המהימנות שקבע, ומהעדויות שעמדו בפניו גם לא ניתן לומר, שקביעותיו חסרות יסוד. נהפוך הוא, ביהמ"ש רשאי היה להעדיף את עדותו של המשיב, שנתמכה בעדותו של עד ראיה, לה העניק בית המשפט את מלוא המשקל, ולדחות את גרסת המבקש, אותה מצא לא מהימנה. למעשה, אף המבקש לא חלק על חלק מן העובדות שצוינו על ידי המשיב ואביו (כמו, למשל, איסוף הטרמפיסטים), דבר שחיזק דווקא את גרסת המשיב, כפי שקבע בצדק בית המשפט.

            ועוד, צדק בית המשפט כשלא אפשר את דחיית הדיון פעם נוספת, במיוחד לאור התמשכות ההליכים בתיק זה (כפי שגם סקר בפסק דינו וציין, כי אחד הדיונים נדחה גם באשמת המבקש, אשר לא התייצב לדיון מיום 3.1.10), ולאחר שהמבקש עצמו ציין, כי היה מודע לכך שבהזמנה לדיון נכתב באופן מפורש, שעליו להביא עמו לדיון את כל העדים מטעמו. משלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו. על המבקש הנטל להביא את הראיה הטובה ביותר להוכחת תביעתו, ובענייננו המבקש לא טרח להביא לדיון, לא רק את העדים אלא גם את דו"ח בוחן התנועה. בנוסף, בבית המשפט טען המבקש, כי כתב האישום בוטל (" מעבר לזה יש כתב אישום שבוטל ולא יודע מאיזה סיבה הוא בוטל"), בניגוד לטענתו בבקשה, כי קיים כנגד המשיב הליך פלילי שטרם הסתיים. המבקש אינו יכול לדבר בשני קולות ומסקנתו של בית המשפט, כי לו היה מביא את עדיו יתכן ולא היו מחזקים את תביעתו הינה סבירה ונכונה.

5.        סיכומו של דבר, לא מצאתי עפ"י החומר שהונח בפני, כי נפלה טעות בהכרעת בית משפט קמא ובנסיבות אלה דין הבקשה להידחות.

            משלא נתבקשה תגובת המשיבים, העירבון יוחזר למבקש.

            המזכירות תודיע.

ניתנה היום,  כ"ה אייר תשע"א, 29 מאי 2011, בהעדר הצדדים.